שלום לכולם ותודה רבה על ההזמנה ועל האפשרות להשמיע קול. שמי שרית זוסמן, ירושלמית גאה מאוד, קצת יותר מדי כנראה, נשואה לצבי, אמא לבן, מיקה ובועז. בן אהוב ליבי, שאני מתגעגעת אליו עמוקות, נפל בקרב לפני שנתיים ברצועת עזה, הוא היה לוחם הנדסה קרבית. מיקה שתיבדל לחיים ארוכים וטובים ולשלום ובועז איתנו. מיקה סיימה שנת שירות במקווה ישראל וכרגע היא מדריכת מרגמות, אני מאוד מאוד גאה בה, ובועז מכיניסט שעומד להתגייס למקום הכי טוב שיוכל להגיע אליו בצבא ההגנה לישראל ואני מאוד גאה בשניהם. אני כאן בשבילם, גם בשביל בני שאיננו איתנו היום, אבל בעיקר למיקה ובועז ולצוף הקטנה הזאת החמודה. אני מסתובבת הרבה מאז שבן נפל ברחבי מדינת ישראל. מזמינים אותי לדבר במקומות, לשתף מחייו של בן ומפועלו ומהמילים המדהימות שהוא השאיר אחריו וגם להשתתף בצער שלי. אני מסתובבת עם התיקייה הקטנה הזאת. סתם מעניין, לא הוזמנתי מעולם לדבר מול החברה החרדית, שזה מאוד מעניין, כי באמת זה מה שאני עושה בשנתיים האחרונות ללא הפסק. אני כמו הרבה ירושלמים, מספרת סיפורים ואני עוסקת בתחום האמנות. כמו הרבה ירושלמים, זה המקצוע הלא מוסבר שלנו, אבל זה מה שאני עושה, ולכן אני אשמח לספר לכם סיפור שאני מספרת אותו בכל רחבי הארץ. הוא לקוח מהאוצר הבלום של העם היהודי, אגדת חז"ל, בת אלף שנה בערך מתוארכת. הסיפור לקוח ממגילת רות, מגילת החסד. מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו. חסיד, הכוונה לא למישהו עוטה פאות כמו שאנחנו מכירים היום, אלא לאיש שמתנהג בחסד לפנים משורת הדין. זה סיפור מדהים. בשורה השנייה כבר מזכירים את אשתו, מה שבדרך כלל לא מזכירים, אז כאן מזכירים את אשתו, והייתה אשתו כשרה. לא סתם הזכירו את האישה, אלא אמרו שהיא, סליחה על הסבטקסט, סבבה. הוא נעשה שכיר, הוא ירד מנכסיו, איבד את כל הונו והפך להיות שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו הנביא מחופש כמובן, כמו שאליהו נוהג לעשות לנו בסיפורים, בדמות ערבי אחד, זאת אומרת מקומי. אליהו הנביא אומר לאותו איש שירד מנכסיו והוא מבואס על החיים שלו: יש לך שש שנים טובות, מתי אתה מבקש אותן, עכשיו או בסוף ימי חייך? זאת אומרת מובטח לך שש שנים טובות, אתה נקי מדאגות, מתי תבקש אותן? רק תענה לי על השאלה הזאת, עכשיו או בסוף ימי חייך. אומר לו אותו חסיד מסכן שירד מנכסיו: קוסם אתה, אין לי מה ליתן לך, היפטר מעליי בשלום, שזה במילים אחרות באמא שלך אתה לא רואה שקשה לי? תתחפף, תן לי לסיים את העבודה שלי. אבל כמו כל סיפור טוב, הוא חזר אצלו שלוש פעמים ובפעם השלישית הוא אמר לו: יודע מה, אני אלך להתייעץ עם אשתי, שזה באמת לתלות בכל בית, מאסטר-פיס של אגדת חז"ל. הוא הולך ומתייעץ אצל אשתו ואומר לה: בא אליי איזה אחד והטריד אותי שלוש פעמים ואמר לי שיש לי שש שנים טובות, מתי אני מבקש אותן, עכשיו או בסוף ימי חייך, ומה את אומרת? הוא היה בטוח שהיא תגיד לו: מה זה השטויות האלה, תעבוד, תחזור הביתה, נתפרנס ממה שאתה עובד וזהו. אבל היא הייתה אשתו הכשרה, כמו שכתוב, מיד אמרה לו את התשובה: שש שנים טובות, מתי אנחנו רוצים אותן, עכשיו או בסוף ימי חיינו? התשובה מאוד ברורה לאשתו. אני רוצה לשאול אתכם, אם מישהו היה מבטיח לכם שש שנים טובות, נטולות הדאגות שיש לכם, מתי אתם מבקשים אותן, עכשיו או בסוף ימי חייכם? עכשיו אני עוברת בכל הארץ ושואלת, מעניין אותי אם בית העם באמת מייצג את העם. בהרמת יד, מי היה מבקש את שש השנים הטובות עכשיו? מי מבקש אותן בסוף ימי חייו?

שלום לכולם ותודה רבה על ההזמנה ועל האפשרות להשמיע קול. שמי שרית זוסמן, ירושלמית גאה מאוד, קצת יותר מדי כנראה, נשואה לצבי, אמא לבן, מיקה ובועז. בן אהוב ליבי, שאני מתגעגעת אליו עמוקות, נפל בקרב לפני שנתיים ברצועת עזה, הוא היה לוחם הנדסה קרבית. מיקה שתיבדל לחיים ארוכים וטובים ולשלום ובועז איתנו. מיקה סיימה שנת שירות במקווה ישראל וכרגע היא מדריכת מרגמות, אני מאוד מאוד גאה בה, ובועז מכיניסט שעומד להתגייס למקום הכי טוב שיוכל להגיע אליו בצבא ההגנה לישראל ואני מאוד גאה בשניהם. אני כאן בשבילם, גם בשביל בני שאיננו איתנו היום, אבל בעיקר למיקה ובועז ולצוף הקטנה הזאת החמודה. אני מסתובבת הרבה מאז שבן נפל ברחבי מדינת ישראל. מזמינים אותי לדבר במקומות, לשתף מחייו של בן ומפועלו ומהמילים המדהימות שהוא השאיר אחריו וגם להשתתף בצער שלי. אני מסתובבת עם התיקייה הקטנה הזאת. סתם מעניין, לא הוזמנתי מעולם לדבר מול החברה החרדית, שזה מאוד מעניין, כי באמת זה מה שאני עושה בשנתיים האחרונות ללא הפסק. אני כמו הרבה ירושלמים, מספרת סיפורים ואני עוסקת בתחום האמנות. כמו הרבה ירושלמים, זה המקצוע הלא מוסבר שלנו, אבל זה מה שאני עושה, ולכן אני אשמח לספר לכם סיפור שאני מספרת אותו בכל רחבי הארץ. הוא לקוח מהאוצר הבלום של העם היהודי, אגדת חז"ל, בת אלף שנה בערך מתוארכת. הסיפור לקוח ממגילת רות, מגילת החסד. מעשה בחסיד אחד שירד מנכסיו. חסיד, הכוונה לא למישהו עוטה פאות כמו שאנחנו מכירים היום, אלא לאיש שמתנהג בחסד לפנים משורת הדין. זה סיפור מדהים. בשורה השנייה כבר מזכירים את אשתו, מה שבדרך כלל לא מזכירים, אז כאן מזכירים את אשתו, והייתה אשתו כשרה. לא סתם הזכירו את האישה, אלא אמרו שהיא, סליחה על הסבטקסט, סבבה. הוא נעשה שכיר, הוא ירד מנכסיו, איבד את כל הונו והפך להיות שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה, פגע בו אליהו הנביא מחופש כמובן, כמו שאליהו נוהג לעשות לנו בסיפורים, בדמות ערבי אחד, זאת אומרת מקומי. אליהו הנביא אומר לאותו איש שירד מנכסיו והוא מבואס על החיים שלו: יש לך שש שנים טובות, מתי אתה מבקש אותן, עכשיו או בסוף ימי חייך? זאת אומרת מובטח לך שש שנים טובות, אתה נקי מדאגות, מתי תבקש אותן? רק תענה לי על השאלה הזאת, עכשיו או בסוף ימי חייך. אומר לו אותו חסיד מסכן שירד מנכסיו: קוסם אתה, אין לי מה ליתן לך, היפטר מעליי בשלום, שזה במילים אחרות באמא שלך אתה לא רואה שקשה לי? תתחפף, תן לי לסיים את העבודה שלי. אבל כמו כל סיפור טוב, הוא חזר אצלו שלוש פעמים ובפעם השלישית הוא אמר לו: יודע מה, אני אלך להתייעץ עם אשתי, שזה באמת לתלות בכל בית, מאסטר-פיס של אגדת חז"ל. הוא הולך ומתייעץ אצל אשתו ואומר לה: בא אליי איזה אחד והטריד אותי שלוש פעמים ואמר לי שיש לי שש שנים טובות, מתי אני מבקש אותן, עכשיו או בסוף ימי חייך, ומה את אומרת? הוא היה בטוח שהיא תגיד לו: מה זה השטויות האלה, תעבוד, תחזור הביתה, נתפרנס ממה שאתה עובד וזהו. אבל היא הייתה אשתו הכשרה, כמו שכתוב, מיד אמרה לו את התשובה: שש שנים טובות, מתי אנחנו רוצים אותן, עכשיו או בסוף ימי חיינו? התשובה מאוד ברורה לאשתו. אני רוצה לשאול אתכם, אם מישהו היה מבטיח לכם שש שנים טובות, נטולות הדאגות שיש לכם, מתי אתם מבקשים אותן, עכשיו או בסוף ימי חייכם? עכשיו אני עוברת בכל הארץ ושואלת, מעניין אותי אם בית העם באמת מייצג את העם. בהרמת יד, מי היה מבקש את שש השנים הטובות עכשיו? מי מבקש אותן בסוף ימי חייו?

לא, רק עם האישה אפשר להתייעץ. ובכן זה באמת מדגם של העם, הרוב פה הצביעו שהם מבקשים את שש השנים הטובות בסוף ימי חייהם. אבל אשתו על המקום אומרת לאותו חסיד: לך ואמור לו הבא אותן עכשיו. ובאמת הוא הולך ואומר לאליהו הנביא תביא את השנים הטובות האלה עכשיו, וכמו בסיפור דג הזהב הוא חוזר הביתה, אותו חסיד, מהעבודה הקשה ואליהו הנביא אומר לו: עד שאתה מגיע לבית אתה כבר רואה את הברכה בבית. הוא רואה את הילדים שלו משחקים בעפר, כל יום הם שיחקו בעפר, כי אין להם צעצועים, הם ירדו מנכסיהם, אבל הפעם הם מצאו ממון שיזין אותם שש שנים. הוא מיד אומר תודה רבה לקדוש ברוך הוא, ואשתו לא נחה, כי אשתו הייתה כשרה, והיא אומרת לו: מכל מקום כבר משך עלינו הקב"ה חוט של חסד ונתן לנו מזון שש שנים, נעסוק בגמילות חסדים בשנים הללו שמא הקב"ה מוסיף לנו משלו. וכך עשתה, כל מה שנתנו, בכל יום יום אמרה לבנה הקטן, שזה מאוד יהודי: כתוב כל מה שאנחנו נותנים, וכן עשה. בכל יום דפקו אצלם עניים בפתח הבית והם נתנו ממה שיש להם, הם לא שמרו אותו לעצמם, הם חילקו אותו. לסוף שש השנים בא אליהו הנביא זכור לטוב, דופק על הדלת ואומר: הגיעה העונה ליטול את מה שנתתי לך, ואומר לו אותו חסיד: כשנתתי נתתי מדעת אשתי וגם כשאני מחזיר לך אני רוצה להחזיר מדעתה של אשתי. הוא הולך לאשתו ואומר לה: כבר בא הזקן ליטול את שלו. שימו לב לזלזול. ואשתו אומרת לו: לך ואמור לו, אם מצאת בני אדם נאמנים ממנוּ תן להם פיקדונך. אם יש אנשים שיעשו עם הכסף הזה, עם הממון הזה, טוב יותר מאיתנו, מה שאנחנו עשינו בתקופה הזו של שש השנים הטובות, תן להם את הפיקדון. ראה הקב"ה דבריהם וגמילות חסדים שעשו והוסיף להם טובה על טובה. הוא לא לקח מהם את הממון אלא הוסיף להם עוד ועוד, כי הם היו נאמנים ועם מה שהם קיבלו הם עשו טוב יותר בעולם. ועל זה לקיים את מה שנאמר, פסוק מישעיהו, וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם. אז באמת מה עושים עם אוצר ביד? לבקש אותו עכשיו, כי עכשיו זה הזמן שלנו לעשות ולפעול ולהרבות טוב בעולם. לא לחכות עם זה לסוף ימי חיינו. אבל מה עושים עם אוצר ביד, נהנים ממנו ודי או מגדילים את הטוב? ומה עושים כשלא מקבלים אוצר אלא מקבלים דפיקה בדלת עם שלושה חיילים שמבשרים לך את הבשורה הקשה מכול? אז אני וגם צבי דאגנו לעתיד ילדינו, דאגנו למדינה, עדיין דואגים לזה, אני עובדת בזה בתקווה ובמאמץ בלתי סביר למשפחה שכולה שמתמודדת עם קושי גדול. וגם אתם, קיבלתם אוצר, אתם אוחזים במושכות ההנהגה, בידכם הבחירה להגדיל את הטוב או ליהנות מהכוח ולפספס. ולמה אני מתכוונת? אומרים שאנחנו בעת היסטורית. ב-7 באוקטובר החרדים כקבוצה פספסו את ההיסטוריה בכך שלא התייצבו לצד הלוחמות והלוחמים. אני עדיין לא מאמינה שאלה המילים שיוצאות לי מהפה. אחרי ה-7 באוקטובר החרדים פספסו את ההיסטוריה כשלא יצאו עם קול ברור בתמיכה בחיילים ובמאמץ המלחמתי, לא להאמין. הם מפספסים עדיין כשלא הקימו ישיבות למשל בגבולות המדינה, הם יכולים להמשיך ללמוד תורה תוך הגנה על הגבולות כשתורתם אומנותם. הם פספסו כששמעו את נאקת משפחות המילואים והפנו גב. הם אטמו את האוזניים כשמשפחות התפרקו, כשזוגות נשואים התקשו להביא ילדים לעולם. אני הייתי אוזן קשבת למשפחה כזו שלא הצליחו להביא עוד ילדים לעולם בגלל הקושי של ימי המילואים. הם כיסו את העיניים שלהם כשהיו חסרים מורים ללימודי קודש בשל גיוסי מילואים. אני מכירה מנהלת בית ספר שבגלל שלא היו לה מורים ביקשה מהחרדים שגרו בסמוך שיבואו למלא את מקומם של המורים והם סירבו להגיע ללמד תורה, את מקצועות הקודש. פתאום התורה חשובה קצת פחות. כתוב במסכת ברכות בדף סד עמוד א, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. איך זה ייתכן במצב שבו אנחנו נתונים היום? ואל תדברו איתי על תהליכים. אם בן והחברים שלו היו בתודעת תהליך, יישובי העוטף כולם היו נופלים ומדינת ישראל הייתה נופלת ואנחנו לא היינו יושבים פה במקום הזה. עכשיו בוא נגיד לצורך העניין שלאור הפספוסים שציינתי קודם של הציבור החרדי אני מתייאשת מהם. אני לא אגב, אני קרובה לייאוש מההנהגה שלהם, אני לא מתייאשת מאחיי ואחיותיי, אבל אתם חברי הליכוד וראש הוועדה הזו, איך אתם נותנים יד לזה? אתם מדברים פה על חוק היסטורי. החוק הזה הוא מסמוס ופספוס צדק והכרח בקנה מידה היסטורי. מבחינת אירועים בקנה מידה היסטורי שמירת הקואליציה היא פסיק קטן מאוד בהיסטוריה, אבל חקיקה שתעגן כזה חוסר צדק, חקיקה שתפגע בסיכוי של חרדים להתגייס, אמיתי, חקיקה שתחזק את הממסד החרדי מבלי לתת אפשרות לחרדי לפעול לפי השכל הישר והטוב והמצפון, חקיקה שתפגע בעתיד המדינה ובעתיד ילדיי החיים, היא פגיעה אנושה בחברה הישראלית ובביטחון המדינה והיא באמת תכניס אתכם לספרי ההיסטוריה בצד הלא נכון. אני סיימתי את דבריי, אני מודה לכם שהקשבתם. להקשיב זה דבר גודל מאוד, אבל לפעול אחרי ההקשבה בהתאם לדברים שנאמרים ובהתאם לצעקה שנשמעת פה, ואני מייצגת כאן אותי, את המשפחה שלי, את המשפחה הקרובה, את המשפחה הגרעינית, את החברים שלנו שבשיחות סלון מדברים רק על זה, ואת החברים והחברות היקרים של בן, להקשיב ולפעול, אבל באמת.

לא, רק עם האישה אפשר להתייעץ. ובכן זה באמת מדגם של העם, הרוב פה הצביעו שהם מבקשים את שש השנים הטובות בסוף ימי חייהם. אבל אשתו על המקום אומרת לאותו חסיד: לך ואמור לו הבא אותן עכשיו. ובאמת הוא הולך ואומר לאליהו הנביא תביא את השנים הטובות האלה עכשיו, וכמו בסיפור דג הזהב הוא חוזר הביתה, אותו חסיד, מהעבודה הקשה ואליהו הנביא אומר לו: עד שאתה מגיע לבית אתה כבר רואה את הברכה בבית. הוא רואה את הילדים שלו משחקים בעפר, כל יום הם שיחקו בעפר, כי אין להם צעצועים, הם ירדו מנכסיהם, אבל הפעם הם מצאו ממון שיזין אותם שש שנים. הוא מיד אומר תודה רבה לקדוש ברוך הוא, ואשתו לא נחה, כי אשתו הייתה כשרה, והיא אומרת לו: מכל מקום כבר משך עלינו הקב"ה חוט של חסד ונתן לנו מזון שש שנים, נעסוק בגמילות חסדים בשנים הללו שמא הקב"ה מוסיף לנו משלו. וכך עשתה, כל מה שנתנו, בכל יום יום אמרה לבנה הקטן, שזה מאוד יהודי: כתוב כל מה שאנחנו נותנים, וכן עשה. בכל יום דפקו אצלם עניים בפתח הבית והם נתנו ממה שיש להם, הם לא שמרו אותו לעצמם, הם חילקו אותו. לסוף שש השנים בא אליהו הנביא זכור לטוב, דופק על הדלת ואומר: הגיעה העונה ליטול את מה שנתתי לך, ואומר לו אותו חסיד: כשנתתי נתתי מדעת אשתי וגם כשאני מחזיר לך אני רוצה להחזיר מדעתה של אשתי. הוא הולך לאשתו ואומר לה: כבר בא הזקן ליטול את שלו. שימו לב לזלזול. ואשתו אומרת לו: לך ואמור לו, אם מצאת בני אדם נאמנים ממנוּ תן להם פיקדונך. אם יש אנשים שיעשו עם הכסף הזה, עם הממון הזה, טוב יותר מאיתנו, מה שאנחנו עשינו בתקופה הזו של שש השנים הטובות, תן להם את הפיקדון. ראה הקב"ה דבריהם וגמילות חסדים שעשו והוסיף להם טובה על טובה. הוא לא לקח מהם את הממון אלא הוסיף להם עוד ועוד, כי הם היו נאמנים ועם מה שהם קיבלו הם עשו טוב יותר בעולם. ועל זה לקיים את מה שנאמר, פסוק מישעיהו, וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם. אז באמת מה עושים עם אוצר ביד? לבקש אותו עכשיו, כי עכשיו זה הזמן שלנו לעשות ולפעול ולהרבות טוב בעולם. לא לחכות עם זה לסוף ימי חיינו. אבל מה עושים עם אוצר ביד, נהנים ממנו ודי או מגדילים את הטוב? ומה עושים כשלא מקבלים אוצר אלא מקבלים דפיקה בדלת עם שלושה חיילים שמבשרים לך את הבשורה הקשה מכול? אז אני וגם צבי דאגנו לעתיד ילדינו, דאגנו למדינה, עדיין דואגים לזה, אני עובדת בזה בתקווה ובמאמץ בלתי סביר למשפחה שכולה שמתמודדת עם קושי גדול. וגם אתם, קיבלתם אוצר, אתם אוחזים במושכות ההנהגה, בידכם הבחירה להגדיל את הטוב או ליהנות מהכוח ולפספס. ולמה אני מתכוונת? אומרים שאנחנו בעת היסטורית. ב-7 באוקטובר החרדים כקבוצה פספסו את ההיסטוריה בכך שלא התייצבו לצד הלוחמות והלוחמים. אני עדיין לא מאמינה שאלה המילים שיוצאות לי מהפה. אחרי ה-7 באוקטובר החרדים פספסו את ההיסטוריה כשלא יצאו עם קול ברור בתמיכה בחיילים ובמאמץ המלחמתי, לא להאמין. הם מפספסים עדיין כשלא הקימו ישיבות למשל בגבולות המדינה, הם יכולים להמשיך ללמוד תורה תוך הגנה על הגבולות כשתורתם אומנותם. הם פספסו כששמעו את נאקת משפחות המילואים והפנו גב. הם אטמו את האוזניים כשמשפחות התפרקו, כשזוגות נשואים התקשו להביא ילדים לעולם. אני הייתי אוזן קשבת למשפחה כזו שלא הצליחו להביא עוד ילדים לעולם בגלל הקושי של ימי המילואים. הם כיסו את העיניים שלהם כשהיו חסרים מורים ללימודי קודש בשל גיוסי מילואים. אני מכירה מנהלת בית ספר שבגלל שלא היו לה מורים ביקשה מהחרדים שגרו בסמוך שיבואו למלא את מקומם של המורים והם סירבו להגיע ללמד תורה, את מקצועות הקודש. פתאום התורה חשובה קצת פחות. כתוב במסכת ברכות בדף סד עמוד א, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. איך זה ייתכן במצב שבו אנחנו נתונים היום? ואל תדברו איתי על תהליכים. אם בן והחברים שלו היו בתודעת תהליך, יישובי העוטף כולם היו נופלים ומדינת ישראל הייתה נופלת ואנחנו לא היינו יושבים פה במקום הזה. עכשיו בוא נגיד לצורך העניין שלאור הפספוסים שציינתי קודם של הציבור החרדי אני מתייאשת מהם. אני לא אגב, אני קרובה לייאוש מההנהגה שלהם, אני לא מתייאשת מאחיי ואחיותיי, אבל אתם חברי הליכוד וראש הוועדה הזו, איך אתם נותנים יד לזה? אתם מדברים פה על חוק היסטורי. החוק הזה הוא מסמוס ופספוס צדק והכרח בקנה מידה היסטורי. מבחינת אירועים בקנה מידה היסטורי שמירת הקואליציה היא פסיק קטן מאוד בהיסטוריה, אבל חקיקה שתעגן כזה חוסר צדק, חקיקה שתפגע בסיכוי של חרדים להתגייס, אמיתי, חקיקה שתחזק את הממסד החרדי מבלי לתת אפשרות לחרדי לפעול לפי השכל הישר והטוב והמצפון, חקיקה שתפגע בעתיד המדינה ובעתיד ילדיי החיים, היא פגיעה אנושה בחברה הישראלית ובביטחון המדינה והיא באמת תכניס אתכם לספרי ההיסטוריה בצד הלא נכון. אני סיימתי את דבריי, אני מודה לכם שהקשבתם. להקשיב זה דבר גודל מאוד, אבל לפעול אחרי ההקשבה בהתאם לדברים שנאמרים ובהתאם לצעקה שנשמעת פה, ואני מייצגת כאן אותי, את המשפחה שלי, את המשפחה הקרובה, את המשפחה הגרעינית, את החברים שלנו שבשיחות סלון מדברים רק על זה, ואת החברים והחברות היקרים של בן, להקשיב ולפעול, אבל באמת.

נכון.

נכון.

מיקה זוסמן.

מיקה זוסמן.

תשאל. אנחנו נלחמים על העתיד שלהם ועל הילדים של הילדים והילדות שלהם, עם השותפות החרדיות. אגב, אנחנו מדברים רק על חרדים, אני מתייחסת לציבור הנשים באותו אופן, כולם צריכים להתגייס וכולן.

תשאל. אנחנו נלחמים על העתיד שלהם ועל הילדים של הילדים והילדות שלהם, עם השותפות החרדיות. אגב, אנחנו מדברים רק על חרדים, אני מתייחסת לציבור הנשים באותו אופן, כולם צריכים להתגייס וכולן.

נצטלם ונשנה פה את ההיסטוריה וננפק חוק שהוא באמת מיטיב.

נצטלם ונשנה פה את ההיסטוריה וננפק חוק שהוא באמת מיטיב.